המסגרת המשפטית להקמת רשות נחל הירקון

טופס פניות הציבור
תמונות
שלום

תאור קצר

אוגוסט 1995


"הצעת החוק המונחת לפניכם באה ליתן תוקף חוקי לכינונה של רשות ממלכתית חדשה, שתפקידה לטפל במכלול הבעיות הכרוכות בענייני נחלים ומעיינות ובכל התופעות הנלוות אליהם, שאין הרשויות המקומיות יכולות לטפל בהן.


אמנם עניינה העיקרי של הצעת החוק הוא יישוב הבעיות שהתעוררו עקב הסדרת נחל הירקון, אך כוחה יפה גם לגבי נחלים ומקורות מים אחרים במדינה, שגם בהם נתעוררו בעיות דומות".
מ. שפירא, שר הפנים, דברי הכנסת, כ"ט אדר א' תשכ"ב (5 במרץ 1962) בקריאה ראשונה לחוק רשויות נחלים ומעיינות, תשכ"ב-1961.




מבוא


ב - 1958 פקדו שטפונות את אזור נחל הירקון אשר הציפו שטחים חקלאיים, כבישים, מסילות ברזל ובתי מגורים. כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד, הממשלה החליטה לחוקק חוק לנחל הירקון. מטרת החוק היתה להקים גוף אשר ישלב את הסמכויות של איגוד ערים ורשות ניקוז כדי לשמור על הירקון וגדותיו (מדובר בחומר שנלקח מדברי הכנסת להצעת חוק רשויות נחלים ומעיינות ומשיחה עם מנסח החוק עו"ד אברהם שפט, אז היועץ המשפטי של משרד הפנים).


במהלך הדיונים על הצורך בחקיקת החוק, הוחלט שהחוק יהיה כללי לכל נחלי הארץ ולא רק לנחל הירקון. היו כאלה שסברו שלא היה מקום לחוקק את החוק, אלא די היה לתקן את חוק המים וחוק הניקוז כדי לפתור את הבעיות של נחל הירקון. אולם מנסח החוק, עו"ד צעיר עם מעוף, ידע שחוק המים, 1959, לא הקנה מעמד מיוחד לערך הנופי של נחלי הארץ. הוא גם ידע שחוק הניקוז, 1959, הקים מסגרת חד צדדית להגנה מפני סחף קרקע ומניעת שטפונות, אך לא הכיר במשיכה הטמונה בערוצי מים חיים ובנחלי אכזב. עם כל הכוונות הטובות של מנסחי החוק, החוק נחקק על בסיס שיתוף פעולה בין שני שרים (שר הפנים – האחראי על הרשויות המקומיות, ושר החקלאות – האחראי על מקורות המים) שגרם להקפאתו במשך 25 שנה.
בתקופת הקפאה זו, בשנים 1990-1965 נחלי הארץ הפכו אט לתעלות ביוב כאשר מי המעיינות בראשם נתפסו ומי השופכין תועלו אליהם, כך שנשארו תעלות להובלת שופכי היישובים שתפחו וגדלו. הירקון ניצל חלקית ממצב עגום זה, לא בגלל חוק רשויות נחלים ומעיינות ולא בגלל מדיניות ממשלתית נאורה, אלא בגלל עובדה היסטורית: חקלאי האזור קיבלו במשך שנים את מי ההשקיה שלהם ישירות מהירקון, וכל השנים האלה חברת מקורות שחררה זרימה של מים ממעיינות ראש-העין לירקון כדי לספק מי השקיה לחקלאים.

חוק רשויות נחלים ומעיינות התגלה מחדש עם הקמת השירות לשמירה על איכות הסביבה בשנת 1973, ובייחוד עם העברת השירות ממשרד ראש הממשלה למשרד הפנים. שם, כמו כל תהליך פוליטי טבעי, ראו בחוק אפשרות לשלוט על נתח קטן ממשאבי המים הטבעיים במדינה. ד"ר אורי מרינוב, מנהל השירות שנים רבות, לחם, שידל ובסוף הצליח לשכנע את שר הפנים לפרסם את הצו להקמת רשות הנחל הראשונה בארץ: רשות נחל הירקון. האם המלחמה היתה שווה ? האם החוק השיג את מטרותיו ? או האם כאשר הגיע עת שמחת הניצחון, החוק כבר עבר זמנו ורוחות תחיקתיות חדשות בעולם המערבי הצביעו על גישה אחרת, מודל מוצלח יותר ? מאמר זה יסקור את המסגרת המשפטית להקמת רשות נחל הירקון בתוך מסכת חוקי המים בארץ ובהתחשב בדוגמאות אחרות בעולם.


המסגרת התחיקתית


א. הירושה


מדינת ישראל ירשה עם הקמתה מסגרת תחיקתית נוחה למדי בענייני שמירת מקורות המים. בעת תקופת המנדט הבריטי נשמרו לרוב הוראות המג'לה (החוק העותומני) בנושאי המים (המג'לה – החוק העותומני סעיפים 1280-1235, ע"מ 79, ראה ה"ח 326, תשי"ח-1967). הוראות אלה קבעו, בין השאר, שמקורות המים העיליים הם הפקר ואינם ניתנים לבעלות. רק תעלות מעשי אדם ניתנת לבעלות וגם בעלות זו היתה מסויגת לפי השימוש ההיסטורי. אפילו לענייני מי התהום התייחסה המג'לה בזהירות. אמנם היה מותר לקדוח באר בכל מקום, אך אם הבאר שירתה אדם פרטי, היה עליו לאפשר לאחרים לאפשר לאחרים לקבל ממנה מים, אם לא היה קידוח אחר בקרבת מקום. הבריטים, שהיו מודאגים יותר משטפונות וסחף קרקע מאשר מאספקה זו זהום מים, ניסו להקים מנגנון ארצי לפיקוח על מקורות המים, תחת שליטת הממשל. הממשל המנדטורי פרסם הצעת צו למנות נציב מים אשר יפקח על ענייני המים בשטחו של המנדט (הצעת הצו מס' 1146, ע"ס 1190 א'). הישוב היהודי התנגד להצעה זו והצו מעולם לא נכנס לתוקף, אך אנשי היישוב למדו את הלקח.


עם קום המדינה, הממשלה הקימה ועדת מומחים לבדיקת מצב החקיקה בנושא המים. ועדה זו הכינה מערכת ענפה של חוקי מים. חוק קידוחי מים, 1955 (חוק הפיקוח על קידוחי מים, תשט"ו-1955), קבע שאין לאפשר קידוח באר בלי רשיון: חוק מדידת מים, 1956 (חוק מדידת מים, תשט"ו- 1955), קבע שאין לספק מים לצרכן בלי למדוד אותם: חוק הניקוז וההגנה מפני השיטפונות, תשי"ח-1957 (חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, תשי"ח-1957 ס"ת 4), קבע מסגרת ארצית למניעת סחף קרקע באמצעות רשויות ניקוז: וחוק המים, 1959 (חוק המים, תשי"ט- 1959), גולת הכותרת של חוקי המים, היה חוק, שקבע כי מקורות המים הם קניין הציבור ובשליטת הממשלה. התמנה נציב מים "לנהל את עניני המים שבמדינה", ונקבעו כללים נוקשים לשמירה על מקורות המים מזיהום ודלדול.

המסגרת התחיקתית לשמירה על מקורות המים, שנחקקה בשנות החמישים, היתה אמורה לשמור על הירקון וגדותיו, אך נכשלה בכך. הסיבות לכישלון נעוצות במבנה התחיקתי עצמו, בגישה של הפקידים שהיו אמורים ליישם אותו ובמודעות הציבור.

ב. בעיות מבניות במסכת חוקי המים להגנה על נחלים ושיקומם


1. חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תשי"ח-1957:
(א) מבוא
חוק הניקוז קבע מסגרת ארצית להגנה על ערוצי מים, מניעת סחף קרקע והגנה מפני שיטפונות. החוק אפשר לשר החקלאות להקים מועצה לקביעת מדיניות ניקוז ארצית ורשויות ניקוז אזוריות שיאכפו את הוראות החוק. חוק הניקוז הוא החוק היחיד בארץ המבטא גישה מרחבית לטיפול בנחלים השונים. על פי חוק זה קמה מועצת הניקוז הארצית המייעצת לשר החקלאות בנושא ניקוז. שר החקלאות חילק את המדינה לאזורי ניקוז שונים. שלכל אחד מהם רשות ניקוז משלו. כך הוקמו בסוף שנות החמישים מעל 20 רשויות ניקוז לחלקים של נחלים, ערוצי מים ואגם הכנרת. שר החקלאות לא הבין אז את חשיבות של ניהול משטר מים בתוך מבט כולל של אגן ההיקוות, ומשום כך חילק את הנחלים ואפילו את אגן ההיקוות, של הכנרת לכמה רשויות. יתכן שהחלוקה נעשתה מסיבות פוליטיות, משום שהתוצאה היתה שלסקטור החקלאי היה רוב בכל רשויות הניקוז, המורכבות מנציגי הרשויות המקומיות באזור השיפוט של הרשות. במילים אחרות, שר החקלאות הרכיב את הרשויות כדי לעגן בחוק את שליטת הסקטור החקלאי על מקורות המים.


מתפקידן של רשויות הניקוז: "…. לעשות כל פעולה שמטרתה לרכז, לאגור, להוביל או להרחיק מים עיליים או אחרים המזיקים או העלולים להזיק לחקלאות, לבריאות הציבור, לפיתוח הארץ או לקיום שירותים סדרים במדינה, לרבות ייבוש ביצות והגנה מפני שיטפונות ומניעתם, אך למעט טיפול במי ביוב (סעיף 1)". לרשויות גם הסמכות למנוע בנייה, עיבוד קרקע או רעיית צאן ובקר באפיק מים, מעליו או בקרבתו (סעיף 5).
לרשות הניקוז ניתנה הסמכות להביא להסדרתו של האפיק, ולגבות ארנונות ניקוז מבעלי מקרקעין, ישירות או באמצעות הרשות המקומית. ארנונה זו מיועדת להקמה, הפעלה ואחזקה של מפעלי ניקוז בתחום השיפוט של הרשות.


(ב) חוק ניקוז בראיית בעיית זיהום נחלים
למרות היתרון הטמון בחוק הניקוז והגישה המרחבית לבעיות נחלי הארץ, היתה זו מראשיתו בעיה מבנית: האיסור שחל על רשויות הניקוז לטפל במי ביוב. איסור זה מנע מהרשויות לטפל בבעיות החמורות של נחלי הארץ, וחמור מכך, להקים מנגנון של כוח-אדם המתמחה בטיפול בביוב. התוצאה היתה שבשנות השמונים, כאשר בעיית הביוב נעשתה חריפה מיותר מבעיית סחף הקרקע, רשויות הניקוז עמדו מולה חסרות אונים.



1. חוק הניקוז: מגרעות נוספות

בהסבר שלעיל, ניתן לראות שעוד בסוף שנות החמישים ממשלת ישראל נתנה דעתה לבעיה החמורה של סחף קרקע ומניעת שיטפונות שאפינו את האזור שנים רבות. בשילוב עם פעולות אחרות של נטיעת עצים וייבוש ביצות, הצליחו רשויות הניקוז למנוע בעיה חמורה של סחף קרקע ושיטפונות בשנות השישים ועד לסוף שנות השמונים. אך בגלל בעיה מבנית (הרכב הרשות) ודרך גביית ארנונות הניקוז, רשויות אלה דרכו במקום והופתעו מהשיטפונות העזים שפקדו את המדינה בתחילת שנות ה90-. בעיות מבניות אלה נחלקות לשתיים: פוליטית וכספית. הבעיה הפוליטית מתמקדת בהרכב הרשות. לו שר החקלאות היה מבין את הקשר בין כל מקורות המים בתוך אגן ההיקוות, כולל מקורות מים טבעיים, מתועלים וביבים, הוא לא היה מחלק את ערוצי המדינה ואגם הכנרת לרשויות שונות, אלא קובע מספר קטן יחסית של רשויות ניקוז על בסיס אגני ההיקוות (לפחות של מים העיליים). בכך שהקים יותר מ20- רשויות ניקוז כדי לאפשר שליטה חקלאית בנעשה, הוא פגע בבסיס ההידראולי של רשות המים, והתוצאה ניכרת כיום.
המגרעת השנייה היא תוצאה של חולשה פוליטית. לרשויות הניקוז ניתנה הסמכות לגבות ארונות ניקוז ישירות מבעלי מקרקעין, לאחר תהליך של שומת מקרקעין וגביה ישירה מבעל המקרקעין או באמצעות הרשויות המקומיות. רשויות הניקוז החליטו לגבות את הארנונה באמצעות הרשויות המקומיות, ולצורך כך נזקקו לאישור של שר הפנים של שר האוצר. בכל שנה קבע שר הפנים את גובה הארנונה שהרשויות המקומיות צריכות להעביר לרשויות הניקוז. במשך השנים, חלה שחיקה בארנונה, משום ששר הפנים לא ראה צורך להקציב כספים לטיפול בניקוז. הרשויות המקומיות, שאיבדו את שליטתן ברשויות הניקוז בגלל הרוחב שהוקנה לסקטור החקלאי, בוודאי לא הכירו בחשיבות נושא הניקוז. לעתים קרובות הן נמנעו מלהעביר לרשויות הניקוז את הארנונה ששר הפנים קבע שעליהן להעביר.
בעיה נוספת היתה בעיית השפכים. שר החקלאות הסכים שהטיפול במי הביוב יישאר בידי הרשויות המקומיות, ולא בידי רשות הניקוז. בכך הוא מנע הסתכלות מרחבית על בעיית המים בתוך אגן ההיקוות, ואף אפשר לרשויות המקומיות להמשיך ולרוקן את שפכיהן לתוך הנחלים ללא פיקוח ומניעה מצד רשויות הניקוז. זוהי סיבה נוספת לכך שנחלי הארץ הפכו לתעלות ביוב.


2. חוק המים תשי"ח-1959
חוק המים הוא גולת הכותרת של מסכת חוקי המים במדינת ישראל, אך עצם חקיקתו לא שינתה דבר במדיניות הממשלה לגבי השמירה על נחלי הארץ. החוק אמנם העניק סמכות רחבה לשר החקלאות ולנציב המים לשמור על מקורות המים הטבעיים, אך טמונה בו מגרעת אשר מנעה טיפול מרחבי בנחלי הארץ.
חוק המים שם את הדגש על אספקת מים לסקטור החקלאי. ישנם אמנם סעיפים המחייבים מניעת זיהום מים, דלדולם והמלחתם, אך אין בחוק הגנה על נחלים או אגמים במצבם הטבעי או שמירת מים עיליים למטרות בילוי, נופש וקיט. התוצאה היתה שהרשות שהתמנתה לאכוף את חוק המים, משרד החקלאות – נציבות המים, השקיעה את רוב מאמציה בדאגה לאספקת מים לתושבי המדינה ובייחוד לסקטור החקלאי. מדיניות זו הובילה בסופו של דבר לתפיסת מקורות הנחלים ובכך למניעת זרימת מים שפירים בתוך הנחלים. במקביל, לא שונתה המדיניות שהיתה קיימת מימי המנדט, שלפיה הרשויות המקומיות הן האחראיות לטיפול בביוב שבתחומן והן המשיכו להזרים את הביוב לתוך המים העיליים.


3. תיקון לחוק המים, 1972
עם המהפכה הסביבתית בסוף שנות ה60- וקיום הכנס הבינלאומי בשטוקהולם בשנת 1972, החליטה ממשלת ישראל לאפשר לנציב המים למנוע זיהום, ובכך להתקדם לקראת העידן האקולוגי. באותה שנה חוקקה הכנסת תיקון לחוק המים, אשר העניק לנציב המים ולשר החקלאות סמכויות נרחבות ביותר למניעת זיהום. סמכויות אלה אפשרו לנציב המים ולשר החקלאות לקבוע את איכות נחלי הארץ, למנוע זיהום (תיקון לחוק המים, תשל"ב1972-, עמ' 8), בהם לקבל תכניות ביוב ממקורות נייחים לאורך הנחלים, לחייב טיפול בביוב נקודתי לאורך הנחלים ולמנוע הזרמה ישירה לתוך כל ערוץ או אפיק. לו היו טורחים נציב המים ומשרד החקלאות המשיכו במדיניות הדאגה לאספקת מים, בעיקר לסקטור החקלאי, ולא נתנו את הדעת לנושא מניעת זיהום הנחלים. רק באזור הכנרת ננקטה יוזמה מקומית, שהובילה להקמת מנהלת הכנרת, שמנצלת את סמכויותיהן של רשויות הניקוז שהוקמו באזור כדי להגן על הכנרת ועל חופיה (Laster, R. Lake Kineret & the Lwa, 12 Is.L. Rev. 288). שאר נחלי הארץ המשיכו להזדהם במשך שנות ה-70- וה- 80.




מדיניות תכנון המים


עוד לפני הקמת נציבות המים הוקם גוף ששמו תכנון המים לישראל (תה"ל), אשר מטרתו היתה לתכנון את השימוש במקורות המים שבמדינה. גוף זה המשיך לפעול גם לאחר הקמת נציבות המים. תה"ל, שעובדים בו מהנדסי מים, השקיע את רוב מאמציו בתכנון אספקת מים והעברת מים ממקום למקום. כן השקיע הגוף בנושא איגום ואגירת מי גשמים, אך הזניח את נושא מניעת זיהום הנחלים ושיקומם. קשה למצוא אפילו מסמך אחד שנכתב מטעם תה"ל על המדיניות של שר החקלאות ושל נציבות המים לכיוון של שמירה על מקורות מים למטרות קיט, נופש ואיכות הסביבה.
בנציבות המים הוקמה ועדה למתן מענקים למחקר בנושא המים. גם ועדה זו השקיעה את זמנה ומשאביה במחקרים שדנו בנושאי העברת מים, אספקת מים, עלות הפקת מים ואחרים, ולא דנה בכלל בשיקום ושיפור נחלי הארץ. גם מועצת המים שהוקמה מטעם שר החקלאות וועדת הכלכלה של הכנסת, האחראית על עדכון תעריפי המים, לא עסקו בשיקום נחלים והתרכזו בבדיקת העלויות של אספקת המים. גופים אלה השפיעו על מדיניות משרד החקלאות ונציבות המים שלא מצאו לנכון להשקיע כסף ולהזרים מים שפירים בנחלי הארץ כדי לשפר את איכותם, או להשקיע במתקני ביוב שישפרו עם הזמן את איכות המים.
המועצה הארצית לתכנון ולבניה, גוף התכנון החשוב בארץ, התעלמה אף היא מהצורך לשפר את איכות המים העיליים בארץ. אמנם הוגשה תכנית לאגן ההיקוות של הכנרת (ת.מ.א. צו מרחב כנרת וחופיה) אך גם בתכנית זו הושקעו מאמצים רבים בתכנון ובנייה מסביב לאגם, ולא די למניעת זיהום הכנרת ולשיפור איכות מימיה. למרות זאת, יש לשבח את התכנית בגלל הגישה של תכנון בכל אגן ההיקוות של הכנרת, ולהצר על כך שהמועצה לא יזמה תכניות דומות באף לא אחד מהנחלים בארץ.




מדניות הביוב


בשנת 1962 חוקקה הכנסת חוק רשויות מקומיות (חוק הרשויות המקומיות ביוב, תשכ"ב-1962) שקבע כי הרשויות המקומיות הן אחריות לנושא הביוב בתחומן. על פי חוק זה ראשית רשות מקומית, ואם שר הפנים דורש, היא גם חייבת להתקין בתוך תחומה מערכת ביוב. החוק גם קבע דרכים לאיסוף מי הביוב מבתי התושבים, קליטתם, הובלתם וטיהורם במכון ביוב, וכן הגדיר מסגרת תקציבית להיטלי ביוב להקמת מכוני ביוב, ואגרות ביוב להוצאות השוטפות של הרשות המקומית המטפלת בטיהור הביוב. הרשויות המקומיות לא ששו לגבות היטלים ואגרות ביוב גבוהים מתושביהן, ומשום כך, ברוב הרשויות המקומיות בארץ מערכות ביוב ישנות ולא יעילות. עד שנת 1990 ניתן היה למצוא מספר קטן של מכוני ביוב ראויים לשמם בארץ, כמו המכון לטיהור ביוב בחיפה והמכון שמשרת את אזור תל-אביב, השפד"ן. אך גם באזורים אלה נשפכים מי ביוב לתוך הנחלים הקישון בחיפה והירקון בתל-אביב. בשאר הארץ פעלו רוב המכונים באחת משתי שיטות: אגירת ביוב לשימוש חקלאי תוך טיפול לקוי, או אגירת כמות רבה של מי ביוב, מה שממילא הביא לכך שהביוב נשפך לנחלים בצורה גולמית או כמעט גולמית. בשנות השבעים הקימו משרד הפנים, משרד האוצר והבנק העולמי מערכת אשר תפקידה היה להביא את אספקת המים והטיפול בביוב בארץ לרמה מודרנית. המדינה היתה אמורה להשקיע מיליוני דולרים מכספיה ומכספי הבנק העולמי כדי לשפר את רמת הטיפול בביוב בכל חלקי הארץ. בתה"ל נערכו תכניות לרוב היישובים, והממשלה התחילה לפעול במרץ. אלא שעם הזמן הידרדר הטיפול בביוב עקב ניהולו הכושל של הפקיד שהתמנה להעביר את הכסף מהממשלה לרשויות המקומיות. הפקיד החליט שעדיף שהביוב בארץ ישמש לשימוש חקלאי, ולא יטוהר כך שיהיה אפשר להזרים את הקולחים לתוך נחלי הארץ. מדיניות זו הובילה לכך שבישובים הקטנים הוקמו מאגרים לביוב, והמים אכן שימשו למטרות חקלאיות, אך ליישובים הגדולים המדיניות לא התאימה. ככל שהמדינה גדלה, השיקולים שהובילו למדיניות המקורית פסקו להיות תקפים.



שמורות טבע ונוף ולא שמורת נחלים


במקביל לפעולות שיזמה הממשלה בתחום המים נחקקו חוקים אחדים אשר דנו בשטחים פתוחים ובשמירת הטבע והנוף. החוק העיקרי, חוק הגנים הלאומיים ורשות שמורות הטבע. רשות הגנים הלאומיים הוקמה כרשות עצמאית, אך בכפוף להוראות ראש הממשלה. מטרתה היתה לפקח על שטחים שהוכרזו בתכנית מתאר כגנים לאומיים. רשות שמורות הטבע הוקמה כדי לפקח על אזורים שהוזכרו כשמורת טבע על ידי מוסדות התכנון. בעקבות הקמת שתי הרשויות החלה המועצה הארצית לגנים לאומיים ושמורות טבע, וקבעה שחלקים מסוימים של הארץ הם אזורים שמורים (ת.מ.א לגנים לאומיים ושמורות טבע). במשך הזמן הוקמו שמורות טבע ופארקים רבים בארץ, שזורמים בהם נחלים. אולם החוק לא מנע מהרשויות המקומיות לזהם את הנחלים הזורמים בפארקים או בשמורות טבע, ואף לא העניק לרשות שמורות הטבע או לרשות הגנים הלאומיים את הסמכות למנוע הזרמת מי ביוב לתוך נחלים. למרות זאת, גופים אלה, יחד עם גופים התנדבותיים כמו החברה להגנת הטבע, הביאו להגברת המודעות בישראל לטיפול בביוב, כדי לשפר את איכות המים הזורמים בנחליה. רשות שמורות הטבע אף מינתה צוות עובדים שדגמו בנחלי הארץ וקבעו את איכותם, במימון נציבות המים.



רשות נחל הירקון


בשנות ה-80 יזם השרות לאיכות הסביבה הקמת רשות נחל על בסיס חוק רשויות נחלים ומעיינות. השרות נוכח שהמסגרות הקיימות – תה"ל, נציבות המים, משרד החקלאות, מועצת המים ומשרד הבריאות לא דאגו לכך שנחלי הארץ ישוקמו למטרות קיט ונופש. משום כך הוא החליט להפעיל את חוק רשויות נחלים ומעיינות, וללחוץ על הרשויות המקומיות שמסביב לירקון, על משרד הפנים ועל משרד החקלאות לצורך כך. לאחר מאבק של עשר שנים שכנע מנהל השרות את שר הפנים ואת שר החקלאות להקים את רשות הנחל הראשונה בארץ, רשות נחל הירקון, ובשנת 1988 פורסם הצו להקמת רשות נחל הירקון (צו רשות נחל הירקון, תשמ"ח-1988).
על פי הצו הוקמה הרשות עם מועצה שחברים בה כ-20 איש נציגי הממשלה השונים, בעלי מקרקעין לאורך הנחל ונציגי הערים הגובלות בירקון. הצו העניק לרשות סמכויות רבות מאוד לשמירה על איכות המים ולטיפוח ושיקום הנחל לצורכי קיט, נופש וספורט. הצו נתן תנופה אדירה לשיקום הירקון, וכל הערים שלאורך הנחל יזמו אף הן תכניות לשיקומו, העמקתו וניקויו כך שיוכל לשמש לקיט\ נופש בילוי וספורט.
חוק רשויות נחלים ומעיינות הוא החוק היחיד במדינה אשר מציב את שיקום ושימור הנחל למטרת קיט, נופש וספורט במעלה ראשונה. זה גם החוק היחיד שמדגיש את חלוקת השימוש במי הנחל בין משתמשיו, וממקד את כל הכוחות בנחל אחד. יתרונות אלה מאפשרים טיפול נקודתי בשיקום הנחל למען תושבי המדינה, ומבט מהנחל החוצה לקביעת מדיניות נאותה.
יש בחוק גם מספר חסרונות. החוק קובע שכאשר רשות מקומית מעניקה סמכות לרשות הנחל היא מוותרת על סמכויותיה שלה בתחומה. הרשויות המקומיות לאורך הנחל סירבו לאפשר לרשות נחל הירקון שטח גדול למחיה. על כן כתוב בצו רשות נחל הירקון שתחום השיפוט של רשות הנחל יהיה רק 20 מטר מקצה דופן האפיק. קביעת תחום שיפוט צר כל כך היא חסרון גדול בשיקום ובטיפול בנחל, משום שכל טיפת מים הנופלת באגן ההיקוות של הירקון משפיעה על הירקון, על איכותו ועל כמות המים הזורמת בו. בעיה נוספת היא שהרשויות האחרות הפועלות לאורך הנחל, הפארקים הלאומיים והפארקים המקומיים, יכולים לנקוט מדיניות שונה מזו של רשות הנחל, אשר דואגת לנחל כיחידה בעלת רצף. הבעיה האחרונה חשובה ביותר. רשות נחל הירקון הוקמה באזור שלא היתה ברשות ניקוז. זה אמנם איפשר את הקמת הרשות, אך התוצאה היתה שרשות נחל הירקון אינה מטפלת בניקוז בכל אגן ההיקוות של הנחל, ואינה יכולה למנוע בעיות של סחף קרקע ושיטפונות באגן הניקוז.




העתיד הקרוב


מסכת חוקי המים הולכת ונעשית סבוכה יותר. עם הקמת המשרד לאיכות הסביבה, פרק זיהום המים בחוק המים נחלק. סמכויות שר החקלאות הועברו לשר לאיכות הסביבה, אך סמכויות נציב המים, הכפוף לשר החקלאות, נשארו בידיו. כך הורחב עוד יותר הפיצול בסמכויות בענייני נחלי הארץ. השר לאיכות הסביבה ממונה על אספקת מים מנחלי הארץ: השר לאיכות הסביבה ממונה על מניעת זיהום נחלים יחד עם נציבות המים: הרשויות המקומיות ומשרד הפנים ממונים על הקמה והפעלה של מערכת ביוב באישורם של שר החקלאות, שר הבריאות, השר לאיכות הסביבה ומוסדות התכנון: רשויות הניקוז ממשיכות בעבודתן למניעת סחף קרקע ומניעת שיטפונות: ורשות הגנים הלאומיים שולטת בנתח גדול מהפעולות שנעשות לאורך הירקון. מסגרת תחיקתית זו מצרה את ידיה של רשות נחל הירקון, אך למרות זאת היא ממשיכה בפעולותיה לשמירה על הנחל ועל גדותיו, והיא זו שמשקיעה את מירב המאמצים לשיקום הנחל והכשרתו לקיט ונופש.



העתיד הרחוק


הדגם המוצלח ביותר של מסגרת משפטית הדואגת להגנה על נחלים היא זו שהוקמה באנגליה, לפני הפרטתה בידי ממשלת מרגרט תאצ'ר. שם הוקמו רשויות מים אשר שלטו בכל הקשור למים, מביוב ועד לקיט ונופש, בכל אגני ההיקוות של הנחלים באנגליה. גישה זו יש לאמץ בדחיפות בארץ כדי לאפשר ניהול משטר מים נאות בנחלי הארץ, ומרחב תמרון משפטי נכון לטיפול בבעיית הביוב מצד אחד והכשרת מקורות מים עיליים לקיט ולנופש מצד אחר. מסגרת כזאת ניתן ליצור באמצעות שילוב של חוק הניקוז, חוק רשות נחלים וחוק רשויות מקומיות (ביוב). כך יובטח ניהול משטר מים עיליים מוצלח, וככל שנשיג זאת מהר יותר – כן ייטב.