הסטוריה

טופס פניות הציבור

מדינת ישראל היא צרה וארוכה לא רק בגבולותיה המדיניים אלא גם בגבולות ההידרולוגיים. הים התיכון במערב ונהר הירדן במזרח הם בסיסי הניקוז לנחלי ישראל למעט נחל הערבה שמתנקז למפרץ אילת. קו פרשת המים, בהרי יהודה והשומרון והרי הגליל, נמצא פחות או יותר באמצעיתה ומשום כך, מדינת ישראל משופעת בנחלים קצרים עם אגני היקוות קטנים, לפחות ביחס לנהרות באירופה ובאמריקה.

הנחלים נוצרו במהלך עשרות אלפי שנים שבהם ירדו גשמים על הרי יהודה והשומרון, השפלה ומישור החוף אשר התנקזו לבסיס הניקוז – כלומר לים התיכון. נחלי החוף שמנקזים את הרי השומרון נוצרו בתקופה הניאוגנית או אפילו בתקופת הפלייסטוקן. תקופת הניאוגן החלה, לפי הגדרת יחידות הזמן הגיאולוגי, לפני 25 מיליון שנים. הגשמים ותהליכי בליה וסחיפה יצרו את התכסית שאנו מכירים היום. ההצפות אירעו בעיקר באזורים מישוריים כמו מישור החוף ועולם החי והצומח התאים עצמו ליחידות הנוף ולבתי הגידול שנוצרו. כלומר, האקוסיסטמה שנוצרה היתה נתונה להפרעות טבעיות, ללא השפעה של האדם.

21 נחלים נשפכים לים התיכון באזור שבין ראש הנקרה לבין רפיח, הגבול עם מצרים, חלקם איתנים וחלקם נחלי אכזב. חלקים של שני נחלים, הירקון ונחל תנינים, ניזונים ממעיינות שהם מוצאי קליחה של אקויפר ירקון-תנינים. יתר הנחלים ניזונים בחלקם על ידי מעינות קבועים או עונתיים וכולם מוליכים מי נגר בחורף. רובם של הנחלים מזוהם בשפכים סניטרים ותעשיתיים ברמות שונות.

 

אופי אגני ההקוות היה גורם מרכזי בפעילות אדם בארץ ישראל בכלל ובמישור החוף בפרט במהלך אלפי שנות התישבות. מבט על מיקום ערים במפת גבולות נחלת שבט דן, לפי ספר יהושע, פרק יט, מוכיח כי הם מוקמו היכן שהסיכוי להיות מוצף ממים שזורמים בנחלים הוא קטן, אם קיים בכלל. כאשר החלו יהודים להגיע לארץ, הם פנו, באופן טבעי, לאזורים שלא היו תפוסים ולאזורים שהיה צורך להשקיע מאמץ גדול בהכשרתם להתישבות – מישור החוף והעמקים הפנימיים. כאן החלה ההתנגשות הראשונה בין הנחלים לבין פעילות האדם, אשר לא התאימה את עצמה לאיתני הטבע ובמקרים רבים אף פעלה נגדה.

ראשית, כאמור, עצם המיקום של ריכוזי ההתישבות הגדולים היה באזורים מישוריים שסבלו מבעיות ניקוז בשל הגיאומורפולוגיה של מישור החוף והעמקים הפנימיים. בתקופות קדומות נבנו מפעלי מים רבים אשר ניצלו את המים אבל חייבו בנית סכרים כדי ליצור את הפרשי הגובה הנחוצים ליצירת אנרגיה. ברוב המקרים לא הוקמו ערים צמוד למפעלי המים אלא במרחקים שבהם רום פני השטח היה גבוה מספיק כדי לא להיות מושפעים מהצפות. הרומאים פעלו לפתרון בעיות הניקוז של נחל פולג, על ידי יצירת תעלות מלאכותיות לניקוז המים.

חלוקת הארץ ליחידות אדמיניסטרטיביות גם היא לא לקחה בחשבון את היחידות הטבעיות כלומר, אגני הניקוז. אגני היקוות חולקו ובמקרים רבים נחלים וערוצים סומנו כגבולות בין רשויות.

תמונת המצב של הנחלים כיום משקפת התעלמות מהצרכים הפיסיים הטבעיים של הנחלים. נקבעו עובדות שיוצרות התנגשות בין פעילות האדם לצורכי הטבע, ואנו מוצאים את עצמנו במצב שעלינו לנהל משאבים טבעיים בלא שיש לנו שליטה, אפילו חלקית, על הגורם המניע העיקרי קרי, גשם.

 

הירקון, כמו כל הנחלים, הוא יציר הטבע פרי אלפי שנות גשמים וזרימות שחתרו אפיקי זרימה בדרכם לבסיס הניקוז, הים. הירקון מהווה יחידה הידרולוגית מוגדרת, שהתהליכים בו הם דינמיים, נמשכים גם היום, ולעולם לא יפסקו. ההבדל הוא שהיום אנו רואים את הנחל "תוך כדי" ומבינים שמעשינו מהווים התערבות המשפיעה על התהליך ועלינו, לרוב באופן שלילי.

נחל הירקון מנקז אזור המשתרע מקו פרשת המים הארצית בהרי יהודה והשומרון ועד לים התיכון, שטח של כ – 1800 קמ"ר. יובלי הנחל, ערוצי הניקוז, יוצאים רובם בהר ועוברים בשפלה ובמישור החוף. השטח המישורי הוא כ- 25% מכלל אגן ההיקוות, השטח המנוקז על ידי מערכת היובלים, והוא כולל פעילות אנושית אינטנסיבית של חקלאות, התישבות ופעילויות נגזרות. מבחינת כמויות המים הזורמים בירקון, הוא במקום השני, אחרי הירדן. מבחינת שטח אגן, הירקון נמצא במקום שלישי אחרי הנחלים בשור וירדן.

אגן ההיקוות מחולק גם לגבולות מעשה אדם – חלוקה מנהלית על ידי קו הגבול משנת 1967, חלוקה בין רשויות מקומיות וועדות התכנון המקומיות, בין מחוזות התכנון של משרד הפנים, ובין בעלי ענין נוספים רבים כמו מע"צ, רכבת ישראל, חברת החשמל, נתיבי אילון, כביש חוצה ישראל, שפד"ן, קצא"א ועוד. חלוקה נוספת נגזרת מתחומי האחריות של משרדי הממשלה והרשויות השונות, שלהן תחומי אחריות שיש להם השלכות על תהליכים באגן ההקוות כמו המשרד לאיכות הסביבה, משרד החקלאות, משרד הפנים, משרד התשתיות הלאומיות, משרד הבריאות, משרד התחבורה, רשות ניקוז, רשות הטבע והגנים ורשות נחל. רשות נחל הירקון הוקמה בצו בשנת 1988 על פי חוק רשויות נחלים ומעינות. הרשות מאגדת גופים, בעלי העניין בנחל. מבין משרדי הממשלה חברים ברשות המשרד לאיכות הסביבה – המשרד הממונה על רשות הנחל, ומשרדי החקלאות, פנים, בריאות, תיירות, וכן מנהל מקרקעי ישראל והחברה הממשלתית לתיירות. שבע הרשויות המקומיות שהנחל עובר בתחומן מיוצגות אף הן: תל אביב, רמת גן, בני ברק, פתח תקוה, רמת השרון, הוד השרון ודרום השרון. גופים נוספים שמיוצגים ברשות הנחל הם: רשות הטבע והגנים, קרן קיימת לישראל, אגוד ערים דן (ביוב) וחברת מקורות.

רוב העוסקים כיום בשיקום נחלים בעולם, עושים זאת לאחר לימוד האילוצים שנובעים ממעשי העבר ולאחר בחינה מחודשת של צרכי הנחל והאדם בהווה ובעתיד. ההבנה החדשה מוצאת את ביטויה בתוכניות רב תחומיות שכוללות רכיבים של הידרולוגיה והידראוליקה, אקולוגיה, איכות סביבה, פעילות פנאי וצרכי פיתוח. תהליך השיקום חייב להיעשות על ידי מערכת שמבינה את הסוגיות השונות ושמסוגלת לקדם את העניין למרות ניגודי האנטרסים המובנים הקיימים.

 

בשלב זה ברור כי המושג "צרכי הירקון" כבר אינו פשוט וחד משמעי אלא הוא עובר עדכון שנגזר מאילוצים. גישה זו נכונה לא רק בין נחלים שונים אלא גם בקטעים שונים של אותו נחל.

פעילות האדם מתבצעת בתוך אגן היקוות הירקון באופן שישנה השפעה הדדית בין הנחל והאדם. ההשפעה היא לרוב שלילית והופכת לגורם

 

 

מרכזי במערכת. ניתן להדגים זאת בארבעה נושאים:

 

1. הצפות: גודל האפיק בכל נקודה לאורך הנחל נגזר בעיקר מכמויות המים שחתרו אותו ומהתדירות שבה זרמו ספיקות אלה. במקרים בהם הספיקה היא מעל לממוצע וחתך הזרימה קטן מלהכיל את כל המים, הם מציפים שטחים סמוכים. היקף השטחים המוצפים, פשט ההצפה, תלוי ברום פני המים ובטופוגרפיה. בניה בשטחים שבתוך פשט ההצפה חושפת את המבנים להצפות בתדירות שבה הן מתרחשות. לחילופין, המשמעות של הגנה על המבנה מפני הצפה היא צמצום פשט ההצפה, אולם המים לא נעלמים אלא מציפים שטחים אחרים, בדרך כלל במעלה הנחל או בגדה הנגדית.

 

2. הטיית מקורות המים: באזורנו הדל במים, כל מקור מים הוא חלק מהפוטנציאל העומד לרשות המדינה, כולל המעיינות המזינים את הנחלים. שאיבת מי תהום ותפיסת המעיינות של הירקון הפחית את הזרימה בירקון וגרמו לשינויים מרחיקי לכת, עד כדי ייבוש.

 

3. זיהום: מקורות הזיהום נחלקים לשנים: מקורות נקודתיים ומקורות לא נקודתיים. על הסוג הראשון נמנים מתקנים לטיפול בשפכים ומוצאים שונים של מפעלים. הסוג השני, מקורות לא נקודתיים, כולל נגר עילי מאזורים אורבניים ושטחים חקלאיים ובקנה מידה קטן יותר – מפעלים, מגרשי חניה וכד'. מקורות לא נקודתיים אינם זורמים בקביעות אלא כתוצאה של גשם או תקלות במערכות להולכת שפכים וטיפול בהם. נגר עילי נוצר במהירות כאשר יורד גשם על שטחים אורבניים. המשמעות היא שבגשמים הראשונים נשטפים אל הירקון חומרי הדברה ודישון, שמנים ודלקים, מתכות כבדות, פסולת, חיידקים ועוד. יתירה מזאת, רוב החומרים האלה מגיעים לנחל כאשר הנחל נמצא במצב הרגיש ביותר – אחרי עונת הקיץ שבה כמעט ואין זרימת מים. תרומת שטחים חקלאיים יכולה לבוא מאוחר יותר בהשוואה לשטח אורבני, אולם הזיהום הפוטנציאלי הוא משמעותי וכולל חומרים כימיים וסחף.

 

4. שילוב הגורמים: ההשלכות המצטברות של התהליכים משפיעים לרעה על תפקוד הנחל כתוואי ניקוז וכמערכת אקולוגית עם מגוון בתי גידול וחי וצומח מתאימים. אין מספיק מים טובים כי אנחנו צורכים אותם כמי שתיה, יש מים מזוהמים ומקורות זיהום מסוגים שונים כי לא נתנו את הדעת כיצד למנוע זיהום ויש הצפות בתדירות גבוהה מהמתחייב כי פלשנו לתחום הנחל וגם הגדלנו את כמות השטחים שתורמים נגר.
בכך הפכו מעשי ידי אדם את הירקון ממשאב למטרד תברואי וסביבתי המשליך על מרחב גדול עם פוטנציאל גדול ומבוזבז.