הארכיאולוגיה וההיסטוריה של אגן הירקון

טופס פניות הציבור

מבוא
יש ענין רב בסקירת תולדותיו של אגן הירקון, שכן בימי קדם היה הנוף היישובי באזור שונה לחלוטין מזה המוכר לנו היום. נהר הירקון חוצה כיום את האזור הצפוף ביותר במדינת ישראל, ונתון לתהליכי פיתוח מהירים, המסכנים את עתידו כמוקד לטיולים ולבילויים. לא כך היה הדבר בתקופות הקודמות. הגבעות המשתרעות משני צדיו של העמק, שבו זורם הנהר, היו ריקות כמעט מיישוב. כך גם לגבי העמק עצמו, שהיה בוצי ומגודל צמחיית נהר, חסר נתיבי תחבורה נוחים וברובו לא נוח לעיבוד חקלאי.
להלן ייסקרו תולדותיו של אגן הירקון בתקופות השונות, ויתוארו היישובים העיקריים שקמו לאורכו. כל זאת על רקע הבנת אופיו, מבנהו והתאמתו לצורכי האדם וליכולתו הטכנולוגית באותם ימים. הבסיס לדיון הוא המחקר הארכיאולוגי של האזור בכלל ושל התלים העיקריים בו בפרט, המתנהל זה עשרות שנים. במסגרתו נחפרו, בחפירות שיטתיות ומתוכננות, כמעט כל הערים החשובות שקדמו לאורך הנהר. בחפירות הצלה מזדמנות ובסקר ארכיאולוגי משלים נבדקו אתרים קטנים רבים – כפרים, חוות, מתקני חקלאות ומלאכה וקברים. ריכוז כל המידע המצטבר מאפשר לסקור את תולדות האזור ולתאר את אתריו.

 

האזור והתאמתו להתיישבות
אגנו התחתון של נהר הירקון, ממעיינות ראש העין ועד הים, הוא יחידה גיאוגרפית יישובית בפני עצמה, בין השרון בצפון ופלשת בדרום. מדובר ברצועה שאורכה, משולי ההר לים, 17 קילומטר, ורוחבה בדרך כלל 2-1 קילומטרים בלבד. היא מכוסה אדמת סחף כבדה, בוצית לעתים, ואפיקו של הירקון מתפתל בה (אורכו, על פיתוליו, כ-27 קילומטר). אפיק זה שינה כנראה בעבר את מהלכו פעמים רבות, בעקבות שטפונות או סתימה בסחף, תוך שהוא מכסה שרידי אתרים שהתקיימו לצדו את מסיע אותם. עבודה זו, יחד עם הכיסוי שהתקיימו לצדו או מסיע אותם. עובדה זו, יחד עם הכיסוי העבה של סחף שהושקע בעמק, גרמו לכך שיישובים קדומים רבים נקברו או נסחפו, ועקבותיהם לא נודעו.
את אגן הירקון תוחמת גבעות החול האדום (חמרה) של השרון מצפון ושל אזור פתח-תקוה מדרום. גבעות אלה היו מכוסות בעבר ביער גדול, שנזכר במקורות היסטוריים רבים, ואולי אף הקנה לשרון את שמו. מרכיב העיקרי הו היה, לאור הממצאים הארכיאולוגיים-בוטניים, עץ האלון המצוי, אדמת החמרה של הגבעות לא התאימה לשיטות החקלאות הקדומה ולמגוון גידוליה. כתוצאה משני גורמים אלה, היה תחום הגבעות משני עבריו של הירקון בלתי מיושב במשך רוב התקופות ההיסטוריות.

גם בתחום העמק הצר עצמו היו שטחים נרחבים שלא התאימו להתיישבות האדם ולמעבר דרכים, עקב הצפות, שטפונות וסחף. על כן הוקמו רוב הישובים של אגן הירקון לאורך שולי הגבעות משני צדיו, או על גבעות גבוהות במקצת בקרבת הנהר, במידה שנמצאו כאלה.

 

לאור זאת, ניתן לחלק את אגן הירקון ממזרח למערב לשלוש יחידות:
1. החלק המזרחי – ממעיינות ראש העין ועד לשפך של נחל קנה ונחל שילה לנהר (לצד תחנת המיתוג של חברת החשמל בכביש חוצה שומרון). כאן זורם הירקון בעיקוף צפוני עמוק. זהו החלק הנרחב ביותר באגן, ונוח יחסית להתיישבות ולתחבורה. קמו בו אתרים כתל-אפק, תל-קנה וטחנות אל-מיר ואבו-רבאח.

2. החלק המרכזי – מתל-קנה עד ממערב לכביש גהה. זהו עמק צר, שבו זורם הירקון לאיטו, בפיתולים רבים ומסובכים, לכיוון דרום-מערב. אפשרויות העיבוד החקלאי והתחבורה מצומצמות כאן מאוד, ולכן לא קם בגזרה זו שום יישוב חשוב.

3. החלק המערבי – מכביש גהה עד השפל לים. הירקון זורם כאן לכיוון מערב בקו ישר כמעט, ומשני צדי האפיק משתרעות אדמות הראויות לעיבוד חלקי. כאן חצו את הירקון דרכים אחדות והוקמו יישובים חשובים, כתל-זיתון, תל-גריסה, תל-קסילה ותל-כודאדי וכן טחנות הדר וגריסה.

 

כאמור, רוב שטחו של האזור אינו נוח לעיבוד חקלאי. בשוליו משתרעות הגבעות, שאדמתן חולית ומחלחלת, ולא התאימה לרוב הגידולים של העולם העתיק. היא נוצלה בעיקר בתקופה הרומית ביזנטית לגידול גפנים וזיתים בהיקף מוגבל, כפי שמעידים המתקנים לעיבוד התוצרת שהתגלו שם – גתות ובתי-בד. היער היה מקור לעץ ששימש לבנין, לייצור כלים ולהסקה, ושטח נוח למדי למרעה. אדמת העמק שימשה לחקלאות רק בחלקים הבלתי טובעניים. באדמת הסחף הכבדה היה אפשר לגדל דגנים וירקות, ובתקופות המאוחרות גם קנה סוכר (להפקת סוכר) ואולי כותנה ואורז בהיקף קטן. במי הנהר דגו דגים, וזרמו נוצל להנעת טחנות קמח גדולות.

כדאי לבחון את שאלת הספקת המים באזור כזה, המשתרע משני צדיו של נהר גדול יחסית. יושבי הערים והכפרים שהוקמו לאורכו יכלו בוודאי לרדת מדי יום ולשאוב ממנו מים לצורכי אדם ובהמה. אין ספק שהיה אפשר לחפור בארות בשולי העמק, ולהגיע למי התהום הגבוהים יחסית. מתחילת העת החדשה ידוע על מתקני שאיבה פשוטים, כגון קילונים, שבהם העלו מים מהנהר להשקיית השדות הסמוכים לו.
אולם המידע הארכיאולוגי בנושא זה מועט ביותר. בתל-אפק לא התגלו מתקני מים מהתקופות הקדומות, למעט באר הלניסטית אחת, אף שיש להניח שיושביו דאגו להבטחת האספקה לימות מלחמה ומצור. גם בעיר אנטיפטריס, שהוקמה כאן בתקופה הרומית, לא התגלו מערכות בנויות לאספקת מים, על אף שערים רבות מסוגה התגאו באמות המים שלהן. בתחומי אנטיפטריס התגלו בורות מטויחים, שבהם נאספו מי הגשם מגגות הבתים. בתל-גריסה נחשף בשנים האחרונות מפעל מים מתקופות הברונזה והברזל, שעיקרו פיר – מחפורת אנכית – שחלקו חצוב ולחלקו בנוי, המעמיק למפלס מי התהום. בתל-קסילה התגלו בארות מתקופות שונות (הפרסית, הביזנטית ? והערבית הקדומה), אך עדיין אין בידנו מידע על מערכת המים העיר הפלשתית, ולא התגלה בה ולו בור אגירה אחד.
מקובל להניח, שחלקו המערבי של הירקון, בקרבת הים, שימש – לפחות בתקופת המקרא – נמל לעגינת ספינות החופים הקטנות. יש לבחון הנחה זו בזהירות: כיוון ששפך הנהר נסתם לעיתים מזומנות בסחף שנישא בירקון ובחול, שהביאו איתם זרמי הים מדרום לצפון (וזו הסיבה לכך שהיה אפשר לחצות את האפיק במקום זה), מנע הדבר ממילא שיט אוניות, ולו קטנות, אל תוך האפיק וממנו. גם אם נניח שמים רבים יותר זרמו בנהר בטרם הוחל בימנו בשאיבתם מהמעיינות, הרי הדבר גרם לנשיאת סחף רב יותר אל השפך. נראה, אם כן, שהנושא מחייב מחקר יסודי בעתיד.

אגן הירקון ראוי לבחינה גם מבחינת ערכו כציר תחבורה, במסגרת מערכת הדרכים של ארץ ישראל כולה. ידוע, שצירי התחבורה העיקריים בארץ היו דרכי האורך, שהוליכו ממצרים בדרום לארצות הצפון – סוריה, פניקיה וארם נהריים. הדרך העיקרית המכונה "דרך הים", עברה לאורך שוליו המזרחיים של אגן הירקון, ב"מעבר אפק" האסטרטגי הצר, הלחוץ בין המעיינות לבין שולי ההר. הדרך סטתה לאזור זה עקב המחסום הגיאוגרפי שיצרו גבעות החמרה המיוערות, נהר הירקון ודיונות החול, בחלק המרכזי והמערבי של מישור החוף. על כן כמעט שלא היו בנמצא דרכי אורך או דרכים אלכסוניות, שחצו את אפיק הירקון עצמו. במערב, לאורך החוף ממש, עברה דרך בינלאומית נוספת, שחשיבותה היחסית עלתה או ירדה בהתאם לעוצמת היישוב. במשך רוב התקופות ההיסטוריות חצתה דרך זו את הירקון בשפכו, ליד תחנת הכוח רידינג דהיום.
ניתן לשער שבאגן הירקון עברה, ממזרח למערב, דרך רוחב, שניצלה את העמק הצר שבין הגבעות כדי לחבר את הר השומרון עם חוף הים. אולם דרך זו נתקלה בקשיי תעבורה רבים, עקב האדמה הטובענית והצמחייה הסבוכה לאורך הנהר. מניתוח מיקומם של היישובים באזור נראה, שמעולם לא עברה דרך של ממש לכל אורכו של הנהר. הדרכים חצו את הנהר ואת העמק שבו זרם באלכסון, תוך שאיפה לחרוג מתחומו לעבר הגבעות התוחמות אותו, שבהן הייתה התעבורה נוחה יותר. ככלל, עברו דרכים אלה מדרום לירקון, שם היה העמק רחב מעט יותר, ולא מצפון לו.
בנוסף לנקודות החצייה של האפיק בשפכו היו לאורך הירקון חמישה מעברים, הנזכרים בספרי נוסעים, במפות ובעדויות מהמאה הי"ט ומתקופתנו. אחדים מהם היו בשימוש רק בקיץ ובסתיו, כשפני המים בנהר ירדו. ניתן היה, כמובן, להתקין בהם גשרים מאולתרים מעץ או מסירות שהוצמדו זו לזו. גשרים של קבע הוקמו, כנראה, בירקון רק בתקופה הרומית, ורובם נהרסו במהלך ימי הביניים. בתקופה זו ולאחריה שימשו לעיתים הסכרים של טחנות הקמח, שחמש מהן פעלו לאורך הנהר, כגשרים.

אפשר, אם כן, לסכם ולומר, שאגן הירקון היה שטח ביניים מובהק, הנתון בין אזורים שהיו בלתי מיושבים ברוב התקופות, ואשר ערכו היישובי, הכלכלי והתחברותי היה מוגבל למדי. ליישובים אחדים שקמו בו היה מעמד חשוב רק בזכות שליטתם על שטחים נוספים מחוצה לו, או עקב השתלבותם במערכת יישובית – תחבורתית חיצונית, אזורית או כלל – ארצית. דוגמה מובהקת לכך היא אפק – אנטיפטריס, שחשיבותה נעוצה במיקומה בקצהו המזרחי של הירקון, צמוד ל"מעבר אפק" האסטרטגי ולמעיינות – תחנת דרכים מובהקת על אם הדרך הבינלאומית הראשית של ארץ-ישראל. גם תל-גריסה ותל-קסילה עלו לגדולה כחלק ממערכת התיישבותית נרחבת יותר, שהשתרעה מהירקון ודרומה, ולא בזכות הירקון עצמו, שבקרבתו הוקמו.

 

תולדות ההתיישבות באגן הירקון 

א. התקופה הקודמת
ההתיישבות בעמק ובשוליו החלה כבר בתקופת האבן החדשה (הניאוליתית) באלף השישי והחמישי לפני הספירה. יישוב קטן התגלה, למשל, ברחוב הבשן בתל-אביב. בתקופה הכלקוליתית (האלף הרביעי לפני הספירה) יושב לראשונה תל-אפק, בנוסף לכפרים אחרים כגון ראש העין. גבעות הכורכר שמדרום לנהר, בבני ברק, גבעתיים ותל-אביב, שימשו לקבורת אנשים בתיבות חרס ואבן קטנות, המכונות גלוסקמאות.
העיר הראשונה באגן הירקון הוקמה בתל-אפק בראשית תקופת הברונזה (הכנענית) הוקמה (3100 לפני הספירה לערך). כבר אז היה גודלה כ120- דונם אחת הערים הגדולות בארץ ישראל. היא הוקפה חומה בעובי 2.5 מטרים, ובנייניה הוקמו לאחר תכנון וארגון. עיר זו שלטה, כנראה, על מרחב גדול סביבה – דרום השרון, אגן הירקון ואגן נחל אילון. חשיבותה נעוצה בסמיכותה לדרך האורך הבינלאומית ולמעיינות החשובים של הירקון. מאוחר יותר הצטמצם מאוד היישוב בתל-אפק, ויתכן שהמרכז עבר לתל-גריסה שברמת גן, לי שפך נחל אילון לירקון. בתקופה זו נוסד שם יישוב נרחב למדי, אם כי פרוז (חסר חומה).

לאחר תקופת ביניים קצרה נוסדו שנית באגן הירקון ערים מבוצרות, בראשית תקופת הברונזה התיכונה ב' (2000 לפני הספירה לערך). אפר, הנזכרת לראשונה בשמה זה (שנבע מסמיכותה לאפיק הירקון) בתעודה מצרית הייתה עיר הממלכה החשובה ביותר בשרון. תחום שלטונה השתרע, כנראה, מנחל אלכסנדר ועד לנחל אילון. עוצמתה משתקפת בממצא הארכיאולוגי: עיר גדולה, מוקפת חומה מוצקה, ובה ארמון גדול (שנבנה מחדש מי פעם), מבני מגורים, כבשנים וקברים מפוארים. סביבה הוקמו כפרים חקלאיים. בנוסף לעיר המבוצרת שהוקמה בתל-גריסה (וגם סביבה כפרים אחדים) היה, כנראה, יישוב מבוצר גם בתל-קנה, השוכן לצד שפך נחל קנה אל הירקון.

בראשית תקופת הברונזה המאוחרת (1550 לפני הספירה) נכבשו אפק ואזורה בידי המצרים, ששלטו בפרק זמן זה על חלקים גדולים בארץ ישראל. בזכות מיקומה לצד הדרך הראשית הנזכרת אפק בתעודות מצריות, ובשלב מסוים במאה הי"ג לפני הספירה, אף הוקם בה, על חורבות הארמון הכנעני, בנין קטן אך מוצק, שבו השתכן מושל מצרי. במבנה זה התגלו כלים ותכשיטים מצריים, ובעיקר – תעודות בשפות אחדות, המעידות על תפקיד שמילאה העיר במערכת המינהל המצרי בכנען. כן התגלו שם גתות יין משוכללות וקבר מפואר. גם בתל-גריסה נמשך קיומו של היישוב, שבו התגלה מבנה ציבור גדול, אולי ארמונם של שליטי העיר.

שינוי מהותי במערך היישוב באגן הירקון חל בראשית תקופת הברזל (הישראלית), במאה הי"ב לפני הספירה לערך. הוא מתבטא בין היתר, בחורבן קשה שפקד את בית המושל בתל-אפק. שני גלי התיישבות חדשים הטביעו את חותמם במרחב הנדון: במזרח, בשומרון וביהודה, התנחלו בני ישראל ויישוביהם הקטנים השתרעו עד שולי ההר, ממש מעל אפק. באחד מהם, עזבת צרטה אשר מעל ראש העין, התגלתה בחפירות כתובת נדירה בכתב הכנעני הקדום. במישור החוף התיישבו הפלשתים, ונהר הירקון היה הגבול הצפוני של נחלתם. אפק נזכרת כבסיס שממנו הם יצאו לקרבות נגד בני ישראל (שמואל א' פרק ד' 1-3; כ"ט 1-4). ואכן התגלו בה ממצאים פלשתיים. במורד הנחל נמצאו ממצאים כאלה גם בתל-קנה ובתל גריסה. עיר מתוכננת היטב, ובה מקדשים ומבנה ציבור (ארמון?) נחשפה בתל-קסילה, אשר בגדה הצפונית של הנהר, בתחום מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב, היתה כאן, כנראה, תפיסה פלשתית של מאחז ב"שתי גדות לירקון" שהיה גבולם הצפוני ושימש, אולי, גם מעגן.
אגן הירקון נכבש על ידי בני ישראל בימי דוד המלך (1000 לפני הספירה לערך) כפי שמעידים שרידי התיישבותם, כנראה כפרים קטנים, בתל-אפק ובתל גריסה. בתל קסילה, לעומת זאת, שוקם היישוב על מקדשיו, אם גם במתכונת מצומצמת יותר, ונראה שחלק מתושביו הפלשתיים המשיכו להתגורר במקום. לאחר חלוקת הממלכה השתייך האזור, ששימש באופן מסורתי גבול בין ישראל ויהודה, לממלכת ישראל. יישוב כלשהו התקיים באפק, אך תל-גריסה ותל-כודאדי, אשר בגדה הצפונית של שפך הירקון לים (סמוך לתחנת הכח רידינג). תפקידה היה, כנראה, לשמור על נקודת החצייה של הנהר בשפכו, ואולי גם על הכניסה למעגן שפעל באפיק.

בשלהי המאה ה-ח' לפני הספירה נכבש האזור בידי האשורים, ובהמשך – בידי הבבלים והפרסים, ששלטונם נמשך עד המאה ה-ד' לפני הספירה. הממצא מתקופות אלה בתל-אפק דל ביותר, אף שהיא נזכרת בתעודות אחדות. יישוב קטן התקיים לראשונה בתל-זיתון אשר בצפונה של בני ברק, שבו נמצא חרס ועליו חרות השם "חשוב", שמה של משפחת כהנים ידועה. בתקופה הפרסית נושב מחדש תל-קסילה, אולי כחלק ממערכת גדולה של יישובים, בעיקר תחנות מסחר ימיות, שהוקמו בחוף בתקופה זו ביוזמה פניקות.

 

ב. התקופות הקלאסיות
בתקופה ההלניסטית (332 – 37 לפני הספירה) החל באזור, כמו בחלקים נרחבים אחרים של ארץ-ישראל, תהליך התפתחות יישובית, שהגיע לשיאו בתקופה הביזנטית. בשלב כלשהו סופח אגן הירקון, יחד עם נמלי יפו ואפולוניה, לתחום הממלכה החשמונאית. באפק, שנקראה פאגי ("מעיינות" ביונית) הוקמו מצודה ועיר מתוכננת, הנזכרת בתעודות כעיר גבול על הדרך הראשית. המקום התפרסם כאשר השליט החשמונאי אלכסנדר ינאי ביצר את "מעבר אפק" כנגד התקדמותו של שליט סוריה אנטיוכוס הי"ב דרומה. שורות אתרים קטנים, שהתגלו לאורך הירקון בגבעות בני ברק ותל-אביב, נחשבו על ידי חוקרם, ד"ר קפלן, לשרידיו של "קו ינאי" זה, אך סביר יותר לראות בהם חוות חקלאיות קטנות. שרידי יישוב כלשהו התגלו גם בתל-קסילה.

בתקופה הרומית הקדומה, מעלייתו של הורדוס לשלטון ועד פרוץ המרד הגדול (68 לספירה), נהנה אגן הירקון משגשוג. תרמו לכך בנייתה או הרחבתה של אפק, שכונתה אנטיפטריס על שם אביו של הורדוס, ושגשוגה של יפו כעיר הנמל של ירושלים. מול אנטיפטריס מזכיר בן-מתתיהו את קיומו של "מגדל אפק" – ללא ספק מגדל צדק דהיום, שהיה, בזכות שליטתו על הסביבה, חלק ממערך הביטחון של העיר ששכנה לרגליו. בתל-קסילה התגלה מבנה מינהלי גדול, ובו כלי יבוא נאים. הוא היה קשור, אולי, בדרך שחיברה את יפו עם אפולוניה וקיסריה, במקום חצייתה את הירקון. באתרים אחדים בתחומי תל-אביב ורמת-גן, לאורך שולי העמק התגלו קברים מתקופה זו. בחלק מהם נמצאו גלוסקמאות אבן, המעידות על הזהות היהודית של הנקברים בהם. אנטיפטריס ויפו חברו במרד הגדול (בן-מתתיהו, מלחמת היהודים ברומים ד', ח', ח'), חורבן אשר בעקבותיו התגלו בבירור בחפירות אנטיפטריס, שהתאוששה מההרס רק לאחר כמאה שנים.

בתקופה הרומית המאוחרת (המאות ב' – ד' לספירה) הפכה אנטיפטריס לעיר המרכזית באזור, ונהנתה ממעמדה כצומת מרכזי במערכת הכבישים שסלל השלטון הרומי בארץ-ישראל. בעיר נפגשו הכבישים מירושלים, קיסריה, יפו, לוד והר שומרון. בחפירות נחשפו בה רחובות רחבים, אודיאון (תיאטרון קטן למופעי מוסיקה), חנויות רבות, בית אמידים גדול, שחדריו רוצפו פסיפס צבעוני ועוד. אנטיפטריס נזכרת פעמים אחדות במקורות התלמודיים, ומקווה טהרה שנחשף בה מצביע על מקום מגוריהם של היהודים. העיר המפוארת הזאת חרבה לחלוטין ברעש אדמה עז, שהתחולל בשנת 363 לספירה, ומאז לא חזרה עוד לגדולתה. שרידי יישוב מתקופה זו, ובו מבנה ציבור גדול, אולי שוק, התגלו בתל-קסילה. בתקופה זו החלה התיישבות נרחבת של שומרונים באזור, כפי שמעידים קברים שהתגלו, ובהם נרות שומרוניים וקמיעות ברונזה עם כתובות שומרוניות.

בתקופת השלטון הביזנטי (324 – 638 לספירה) הגיע כאמור, היקף ההתיישבות לשיאו. על אף שאנטיפטריס איבדה את מקומה כעיר חשובה, והיא נזכרת במקורות כתחנת דרכים קטנה, ישב בה בישוף נוצרי, דבר המעיד על כך ששמרה על מעמד מינהלי כלשהו. סביב אנטיפטריס והגבעות החמרה שלאורך אגן הירקון התפתח מערך נרחב של חוות, אחוזות וכפרים, שבהם ניתן למנות את אום מלבס (פתח-תקוה), פג'ה, תל-קנה, רמת השרון, הדר יוסף ועוד. באתרים אלה התגלו גתות יין גדולות, המעידות על כך שגפן היין הייתה ענף חקלאי חשוב, בתי בד לעצירת שמן וכבשנים לייצור כלי חרס וזכוכית. בתל-קסילה נחשפו בתי כנסת שומרוני, שני בתי מרחץ, מבנים שונים, גתות גדולות ומערות קבורה רבות. לרגלי התל, סמוך לכביש החוף דהיום, התגלה קטע מ"כביש החוף", שנסלל בתקופה הביזנטית בין יפו לקיסריה. מדרום לנקודה שבה חצה כביש זה את הירקון, בתל-חשאש (שיכון בבלי), חשפה גב' קפלן שרידי מצודה ביזנטית, ששמרה כנראה על המעבר הזה. מבנים שונים, אחדים מהם אולי מחסנים ושוק, התגלו בתל-כודאדי אשר בשפך הירקון.

 

ג. התקופות המאוחרות
הכיבוש הערבי של ארץ-ישראל (638 לספירה) לא שינה תחילה באופן משמעותי את מערך היישוב. באנטיפטריס, שכונתה אבו-פוטרוס, הוקם ארמון גדול, הנזכר במקורות ההיסטוריים, ואשר פינתו נחשפה בחפירות. בתל-קסילה התגלה ח'אן – תחנת דרכים בנויה היטב, המעידה על המשך השימוש בכביש שנסלל לרגלי התל. בתל-גריסה התקיימה במשך זמן קצר חווה חקלאית קטנה. בתקופה זו נזכרות לראשונה במקור היסטורי טחנות הקמח (אל טואחין) שפעלו לאורך הירקון. סביר מאוד שהן הוקמו עוד קודם לכן, בתקופה הביזנטית ואולי אף הרומית, אך כיוון שלא נחפרו עדיין, אין בידנו מידע על ראשיתן. במהלך התקופה האסלאמית הקדומה דעך היישוב באגן הירקון, כמו בארץ כולה, והצטמצם לאתרי מפתח בודדים.

התקופה הצלבנית (1099 – 1291 לספירה) הותירה בידנו תיעוד היסטורי רב על אזורנו, למרות מיעוט האתרים בו. המרכז המינהלי הועבר למגדל צדק, שם הוקם מבצר שנקרא מירבל – "המקסימה". חלקים ממנו השתמרו היטב: מגדל גבוה ובו פתח פנוי היטב (משקופו נלקח ממבנה קבורה ביזאנטי, כפי שמעידה הכותבת היונית החרותה בו) ואולם מקומר עם אשנבי ירי בקירותיו העבים. במגדל זה ישב הוויסקונט, הממונה על המחוז, של מירבל. כאן הקים צאלח א-דין את מחנהו, לאחר שניגף בפני הצלבנים בקרב ביער ארסוף (אפולוניה). בתל-אפק – אנטיפטריס – בנו הצלבנים מגדל שמירה, שכונה "מגדל המעיינות החרשים", ואשר שרידיו לא השתמרו.

לאורך הירקון פעלו טחנות קמח אחדות, שפעילותן ומכירתן מיד ליד נזכרות בתעודות הצלבניות. כן נזכר אזור "ארץ שלושת הגשרים" בקרבת "נחל ג'ורג'ילה" (ג'לג'וליה), הוא נחל קנה. מכאן שמדובר באזור תל-קנה, שבו היו כנראה גשרים על הירקון עצמו, על נחל קנה ונחל שילה. נחל קנה נזכר כגבול בין תחומי ארסוף (אפלוניה) ומירבל, והירקון היה הגבול בין תחומי ארסוף ויפו. כפר סמוך בשם בולבוס הוא, אולי, אום-מלבס הערבית, היא פתח-תקוה. ממצא מעניין מהתקופה הצלבנית התגלה לאחרונה בתל-קסילה: בחדר קטן נמצאו שברים של כלי חרס, ששימשו לזיקוק סוכר שהופק מקנה סוכר – מוצר ייצוא חשוב לאירופה. זו הוכחה ראשונה לתעשייה זו באגן הירקון (הופרכה הדעה שרווחה בקרב חוקרים אחדים, שלפיה קיימת בג'לג'וליה "מסכרה" צלבנית. אין ספק שמדובר במסגד ממלוכי). יתכן שמקור שמו של תל-קסילה הוא במונח "קסלה", שציין בפי הצלבנים כפר קטן.

כיבוש האזור בידי הממלוכים המוסלמים (1265 לספירה) גרם לדלדול נוסף במערך היישוב, עם הריסתן עד היסוד של ארסוף ויפו. רק ממצאים מועטים התגלו בתל-קסילה. במזרח האזור המשיכה דרך האורך הבינלאומית לשמור על חשיבותה, כציר שחיבר את מצרים וסוריה. הממלוכים הקימו בתל-אפק או במגדל צדק תחנת דרכים ודואר בשם אל-עוג'א (המתפתל, שמו של הירקון בערבית). לאורך הנהר נמשכה פעילותן של טחנות הקמח, ששירתו תושבים בכפרים המרוחקים עשרות קילומטרים מהירקון.

בתקופה העות'מאנית (1516 – 1917) התאושש האזור לאיטו, ומספר היישובים גדל, כתוצאה מנהירת אוכלוסייה מהר שומרון ומיהודה והיאחזותה במישור החוף הנטוש, ותודות להגירה ממצרים, מחצי האי ערב ועוד. גם חידוש העיר והנמל ביפו סייעו לכך. בתל-אפק – אנטיפטריס – הוקם בשנת 1571 מבצר גדול, המתנוסס גם היום בראש הגבעה. הוא נקרא "בינאר באשי" – ראש העין בתורכית. לבד מחומותיו וממגדליו נבנו במרכזו קסרקטין, מחסנים ומסגד, שכיום לא נותר מהם זכר. המצודה הייתה גורם חשוב במערך השליטה של השלטון התורכי בארץ-ישראל, ולפי הכתוב בתעודה אחת, ישבו בה 54 פרשים וחיילים. המצודה ננטשה במהלך המאה הי"ח. במגדל צדק ישב באמצע הי"ט נכבד ערבי תקיף בשם צאדק אל-ג'מעיני, שעל שמו כונה המקום מג'דל צאדק. הוא בנה את מכלול המבנים הגדול, המתנוסס בראש הגבעה, ועסק בשוד ובגבייה בלתי-חוקית של מסים מעוברי האורח בדרך הראשית שלרגלי הגבעה.

לאורך הירקון הגיעה לשיאה פעולת חמש טחנות הקמח, שלצד אחדות מהן התפתחו כפרים קטנים: אל-מיר, פרוחיה וג'רישה, לאורך שולי אגן הירקון נוסדו כפרים כגון פג'ה, אום-מלבס (פתח-תקוה), ג'מאסין, שיח' מוניס ועוד. בגבעות שמצפון לנהר סבבו משפחות רבות של בדווים, בעיקר מקבוצות אבו-קישק הידועה.
תמונת היישוב באזור השתנתה ללא הכר עם ראשית ההתיישבות היהודית הציונית, שבישר אותה ייסוד פתח-תקוה בשנת תרל"ח (1878).

 

אתרים ארכיאולוגיים באגן הירקון
להלן יתוארו בקצרה האתרים הארכיאולוגיים העיקריים באגן הירקון, עם ציון תולדות חקירתם וחפירתם. האתרים יופיעו בסדר שבו הם נמצאים במורד הנהר, ממזרח למערב.

 

מגדל צדק
מכלול המבנים הגדול מתנשא על גבעה בשולי הר שומרון, מעל ראש-העין. חשיבותו נעוצה בשליטתו הטובה על דרום השרון ואגן הירקון ואילון בכלל, ועל "מעבר אפק" האסטרטגי בפרט. באתר התגלו חרסים המלמדים שתמיד הייתה כאן עמדת שמירה ותצפית מסוג כלשהו. הגרעין הקדום הוא המגדל הצלבני, הניכר היטב בין המבנים מהתקופה העות'מאנית בעובי קירותיו ובצבען הכהה של אבניו, וכן במשקוף הגדול שעל פתחו. על המשקוף חרותה כתובת יוונית: "מקום מות קדושים של הקדוש קיריקוס", המעידה על כך שנלקח בידי הצלבנים מאחר קבורה ביזאנטי סמוך. החדרים המקומרים באגף הדרומי של החצר נבנו, כך משערים, בתקופה הממלוכית. סביב המבנים, שהוקמו על-ידי צאדק אל-ג'מעיני ויורשיו, נראים שרידי הכפר הערבי שבו התבצר הצבא העיראקי במלחמת העצמאות. על הגבעה שמצפון מתנוסס קבר שיח' קטן, שגם ממנו יש תצפית מרהיבה על האזור. האתר לא נחפר מעולם, אך נסקר בידי צוות הסקר של חפירות תל-אפק.

 

עזבת צרטה
זהו יישוב קטן מימי ההתנחלות של בני ישראל (המאה הי"ב-י"א לפני הספירה), שהתגלה בראש גבעה קטנה מעל בית הקברות של ראש-העין, סמוך למחצבה קטנה. האתר נחפר בידי פרופ' משה כוכבי וישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל-אביב, והמבנה המרכזי בו שוחזר במידת מה. בנוסף למבנה זה התגלו שרידי בתי מגורים קטנים, המקיפים את האתר מהן התגלה הממצא החשוב ביותר באתר – חרס שעליו נחרתו עשרות אותיות בכתב הכנעני הקדום, לרבות רשימה מלאה של כל אותיות הא"ב.

 

תל-אפק – אנטיפטריס
הנקרא בטעות "מבצר אנטיפטריס". זו הייתה אחת הערים החשובות ביותר בארץ-ישראל, עובדה המתבטאת הן בממדיה (120 דונם) והן בתולדותיה הרצופים במשך 5000 שנים. החפירות העיקריות בתל נערכו בידי משלחת של אוניברסיטת תל-אביב בראשות פרופ' משה כוכבי. בראש התל, בתחומי המבצר התורכי "בינאר באשי", התגלו ארמונות העיר הכנענית. אחד מהם , בית המושל המצרי מהמאה הי"ג לפני הספירה, שוחזר באתרו ונראה היטב בשטח. מדרום למצודה נחפר חלק מהעיר הרומית-ביזאנטית אנטיפטריס, לרבות הקארדו – רחוב ראשי מרוצף היטב – וחנויות לצדו, חווילה מרוצפת פסיפס וכיכר העיר. רוב השרידים האלה מכוסים כיום צמחייה עבותה. לצד משטחי הדשא שבמערב התל ניתן למצוא, בינות לקוצים, את שרידי האודיאון – מבנה רומי מאוחר דמוי תיאטרון קטן, שנועד למופעי מוסיקה. בראש התל, ממזרח למצודה התורכית, השתמרו מבנים ובריכות של המפעל המנדטורי (1936), ששאב מים מהירקון כדי להובילם לירושלים.

 

טחנת אל-מיר
זו טחנת הקמח הראשונה בנהר, ולאור קרבתה לאנטיפטריס, אולי גם הקדומה שבהן. כיום היא מצויה בתחומי הגן הלאומי מקורות הירקון, והכניסה אליה כרוכה בתשלום. לצורך הפעלתה נבנה סכר באפיק הנהר, וחלק ממימיו הוטו לעבר הטחנה. זו נבנתה בציר אורך, מצפון לדרום, וכללה שתי קומות: בתחתונה נבנו מנהרות, שבהן זרמו המים בשיפוע וסובבו את גלגלי ההפעלה. לאחר מכן זרמו המים אל מחוץ לטחנה, והוחזרו לירקון. גלגלי ההפעלה סובבו בעזרת ציר אנכי את אבני הרחיים, שהותקנו בקומה העליונה. הלקוחות שהגיעו למקום לטחון את דגנם, ועוברי אורח שחפצו לחצות את הירקון, נעו לאורך שוליו המזרחיים של המבנה, שרוצפו כעין כביש. כיום מעורער מאוד מבנה הטחנה, שהוא השלם ביותר מטחנות הירקון. יש לקוות שבקרוב יבוצע בו פעולות שיפוץ, חשיפה ושחזור, שתכנונן כבר הסתיים.

 

חוות קסאר
סמוך לטחנה מצויים שרידיה של חוות קסאר – ערבי עשיר מיפו, שהקים כאן משק חקלאי במאה הי"ט, ותכנן לגדל בו, בין היתר, גם קנה סוכר. המקום ננטש עקב קושי בשאיבת מי השקיה. נותרה כאן באר האנטיליה שבנה קסאר ובריכת האגירה לצדה. יש לקוות, שגם אתר זה ישוחזר בעתיד.

 

טחנת אבו-רבאח
מצוייה ממערב לכביש בין פתח-תקוה להוד-השרון, ומצפון לכביש חוצה שומרון. כמו שאר טחנות הירקון, היא נסקרה לראשונה בשנות ה40- וה50- בידי פרופ' שמואל אביצור, ולאחרונה בידי מחבר המאמר הזה. בשוליה הצפוניים קבור למחצה בסחף חלקה התחתון של הטחנה הקדומה, שזמן הקמתה ופעולתה אינו ידוע לנו. מצויות בו לפחות שש מנהרות לגלגלי הפעלה, שאחד מהם (שהותקן בשלב מאוחר במנהרה המערבית ביותר) עדיין מצוי באתרו. בשלהי המאה הי"ט נבנתה במקום טחנה חדשה בידי אבו-רבאח, ערבי עשיר שגרם צרות לכל שכניו. מבנה זה, ובו שני חדרים, השתמר עד היום באתר. ערב מלחמת העולם הראשונה שכלל אבו-רבאח את הטחנה, ושילב בה טורבינות גרמניות, שחלקים מהן עדיין מצויים במקום. ציוד שימש גם לשאיבת מים להשקיה.

 

תל-קנה
תל קדום זה מתנוסס מצפון לירקון, לצד שפך נחל קנה אליו. הוא נראה היטב מהכביש, מכיוון מווה-נאמן, כגבעה נמוכה המכוסה חלקית בפרדס. סביב הגבעה, שהיא העיר העליונה המבוצרת, משתרעת עיר תחתונה, גדולה יותר. האתר לא נחפר מעולם, אך נסקר ביסודיות בידי צוות מאוניברסיטת תל-אביב, בראשות פרופ' רם גופנא. השרידים העיקריים בתל הם מתקופת הברונזה והברזל, כאשר היה אחת מ"בנותיה" של העיר הראשית באזור – אפק.

 

פרוחיה
אתר זה מצוי מצפון לכביש חוצה שומרון, בסמוך אליו, לצד תחנת המיתוג של חברת החשמל. כאן פעלה בזמנו טחנת קמח גדולה שלצדה כפר קטן, שתושביו התפרנסו מחקלאות ומטחינה. לטחנה ולכפר אין כיום זכר, עקב פעולות פיתוח ועיבוד חקלאי שבוצעו במקום. סמוך לכניסה לתחנת החשמל השתמר גשר אבן נאה בעל קשת אחת. הוא נבנה בתאריך בלתי ידוע מעל אפיק נחל שילה, כדי לאפשר לדרך התורכית שכם-יפו לחצות אותו. הגשר משמש עד היום את כלי הרכב, הנוסעים בדרך העפר המקבילה לכביש מצפון. בהמשך הדרך התורכית מזרחה, במרחק כ300- מטר, היא חצתה את הירקון בגשר אבן נוסף. זה פוצץ על ידי הצבא התורכי הנסוג במלחמת העולם הראשונה, ושרידיו – מסד אבן מוצק בגדה הצפונית של הנהר וקורות ברזל אחדות – עדיין נראים כאן היטב.

 

אום-מלבס
זהו אתר הקדום בתחומי פתח-תקוה. הוא מצוי באזור התעשייה קריית אריה, ונסקרו בו ממצאים מהתקופה הרומית-ביזאנטית ומהתקופה העות'מאנית. יש חשש שהאתר ייהרס עקב תכניות לבניית מפעלים נוספים במקום. בעת כתיבת המאמר (קיץ 1994) נערכת באתר חפירת הצלה מטעם רשות העתיקות, אך תוצאותיה עדין אינן ידועות. לא ברור אם ישולבו בעתיד חלק ממצאי החפירה בתחומי המפעלים, כדי שיהיה אפשר לבקר במקום ולראותם.

 

תל-זיתון
תל קדום קטן, המצוי בשוליה הצפוניים של בני ברק, סמוך לתחנת הרכבת. בחפירות מצומצמות, שערך בו ד"ר יעקב קפלן המנוח, התגלו מבנים וממצאים משלהי תקופת הברזל ומהתקופה הפרסית – ימי שיבת ציון. התגלית החשובה ביותר היא חרס, שעליו נחרת השם "חשוב", שמה של משפחת כוהנים ידועה.

 

עשר טחנות
טחנת קמת גדולה זו, אולי הגדולה ביותר בארץ ישראל כולה. קרויה למעשה "טחנת הדר", אך ידועה יותר בשמה "עשר טחנות". היא מצויה ממערב לגשר שבו חוצה דרך הרצליה את הירקון (מצפון לקניון רמת-גן). רוב מבניה קבורים מתחת לסחף ובצמחיית הנהר, אך לאחרונה נחשפו חלקים קטנים שלה ביוזמת רשות נחל הירקון, כבסיס לתכנון חשיפתה המלאה והפיכתה לאתר פתוח לביקור. במקום השתמרו קירות-סכר מוצקים, שתיעלו את מי הנהר לעבר פתחי הטחנות. מסקר שנערך בטחנה בתקופת המנדט, ידוע שפעלו כאן שניים או שלושה מבני טחנה, ובהם לפחות 20 זוגות אבני רחיים. חלק מהטחנה הצפונית שנחשף עתה הראה, שהשתמרות המבנה מרשימה מאוד – כדי גובה של שלושה מטרים ומעלה.

 

תל-גריסה 
שרידה של העיר הגדולה וחשובה זו חבויים בגבעה גדולה, המתנשאת בשוליה הצפוניים של רמת-גן, מצפון לרחוב אב הלל. זו הייתה עיר חשובה ביותר באגן הירקון התחתון במשך התקופה הכנענית. בימי המנדט נערכו בה חפירות בראשות פרופ' א"ל סוקניק המנוח, ולאחרונה חודשו החפירות בידי צוות של אוניברסיטת תל-אביב בראשות ד"ר זאב הרצוג. בחפירות נחשפו חלקים ממערכת הביצור הגדולה של העיר הכנענית – חומות וחלקלקה (ציפוי המדרון של הגבעה) חלקי ארמונות ומפעל מים מרשים.

 

שבע טחנות
טחנה זו שוכנת לרגלי תל-גריסה, בתחום פארק הירקון. שמה הנכון הוא למעשה טחנת גריסה (ג'רישה בערבית) שם המבטא נכונה את הפעולה שנעשתה בה. כינוייה בפי העם נבע מכך שבמבנה המערבי שלה היו שבע מערכות טחינה. הטחנה, שפעלה עד שנת 1936, נהרסה מאז חלקית וכוסתה בסחף. לאחרונה בוצעו בה חפירות בדיקה שהעלו שחלקיה התחתונים – הסכרים ומנהרות הגלגלים – השתמרו היטב. ביוזמת חברת גני יהושע (פארק הירקון), רשות נחל הירקון והחברה להגנת הטבע גובשו תכניות לחשיפה מלאה ולשחזור חלקי של הטחנה המרשימה הזאת, והביצוע ממתין עדיין לתקציבים הנחוצים.

 

תל-קסילה
תל זה, המצוי בתחומי מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, הוא אתר הראוי ביותר לביקור מבין היישובים הקדומים באגן הירקון. זאת, כיוון שחלקים נרחבים יחסית בו נחשפו בחפירות שיטתיות, והוכשרו היטב לביקור: השטח מטופל היטב, הוצבו שלטי הסבר דו-לשוניים, כמה מהמבנים שוחזרו ובמקום מצוי גם ביתן המציג מבחר ממצאים מהתל. החפירות בתל נערכו מאז קום המדינה, תחילה בידי פרופ' בנימין מזר ואחר כך בידי פרופ' עמיחי מזר. הממצאים העיקריים הם מקדשים פלשתיים, על כליהם המיוחדים, ורובע מגורים שלם מאותה תקופה. בסביבות התל נחשפו מתקנים חקלאיים, בעיקר גתות יין גדולות, וכן רצפת בית-כנסת שומרוני מהתקופה הביזאנטית, והם שוחזרו ומוצגים באתרם בחצר המוזיאון.

 

תל-כודאדי
אתר קטן זה שוכן בצדו הצפוני של שפך הירקון לים, סמוך לתחנת הכוח רידינג. בחפירות שנערכו במקום בתקופת המנדט, בראשות פרופ' א"ל סוקניק המנוח, התגלו שרידי מצודה ומבנים מתקופת הברזל ומתקופות מאוחרות יותר. נראה שהמצודה שמרה על נקודת החצייה של הירקון על ידי הדרך הראשית מיפו צפונה, ואולי גם על המעגן בשפך הנהר. ניתן עדין לראות בשטח חלקים מהמבנים שנחשפו. בתום מלחמת העולם הראשונה הוצבה עליהם מצבה (למעשה עמוד שיש שנגנב מחורבות אפולוניה) שבה מתוארת, בעברית ובאנגלית, חציית הירקון במקום זה על ידי הצבא הבריטי בהתקדמותו צפונה.

 

איתן אילון, מוזיאון ארץ ישראל – תל-אביב
אוגוסט 1995