הקרקעות באגן ההיקוות של הירקון

טופס פניות הציבור

ניתן לחלק את אגני ההיקוות של הירקון ואילון לאזור מישור החוף, שרוחבו כ-20 ק"מ, ואזור ההרים, עד פרשת המים הארצית בין הים התיכון והירדן, ברוחב של 25-30 קילומטר.

 

מישור החוף
במישור החוף ניתן להבחין בשרשרת של גבעות המקבילות לקו חוף הים. שרשרות אלה נוצרו על ידי כמה טרנסגרסיות (התקדמות חוף הים לתוך היבשת) ורגרסיות (נסיגת חוף הים), שאירעו במשך תקופת הפליסטוקן (מיליון השנים האחרונות). כל טרנסגרסיה השאירה חגורת חולות, בדומה לחולות החוף של היום. על גבי חולות אלה נוצרו, בתהליכים שונים, הקרקעות. משום כך גם קרקעות אזור החוף מאורגנות בפסים מקבילים לקו החוף.

 

הפס הקרוב לים הוא פס החולות הרצנטים. רוחב הפס מגבול אגן ההיקוות הצפוני עד לגבול בת-ים, הוא קילומטר אחד. משם דרומה הוא מתרחב לכ-6 קילומטר. רצועת החול בנויה כמעט כולה בבתים. מבחינה חקלאית ערכה נמוך מאוד, אבל היא יכולה לשמש כשטח המסוגל לקלוט את מירב מי הגשמים, ובכך להיות מעין חגורת מגן בפני חדירת מי הים לאקוויפר החוף.

 

ממזרח לחגורת החולות ישנה חגורה של קרקעות החמרה. רוחבה כ-12 קילומטר. קרקעות החמרה נוצרו כנראה מערבוב של החול עם המשקע של האבק המדברי הנוחת בארצנו בכל מקום. באזור המדובר השפיעו גם תהליכי סחיפת קרקע, שגילו שכבות חוליות עמוקות, ותהליכי השקעה אלובית (חומרים המובאים על-ידי מים זורמים), שהשפעתם שונה לפי טיב החומר המיובא. משום כך החמרות הן פסיפס של קרקעות חוליות עד סייניות – חרסיתיות (קרקעות קלות עד בינוניות בעגה החקלאית המקובלת). בכולן נשטף לעומק הגיר שהובא עם האבק המדברי. צבע הקרקעות חום בהיר עד אדום עז, ומכך נובע שמן (אחמר – אדום בערבית). קרקעות החמרה הן הקרקעות המתאימות ביותר להדרים, אך גם למינים רבים של עצי פרי סובטרופיים אחרים, כגון אבוקדו ומנגו. הן גם טובות לגידול ירקות, תפוחי אדמה ואגוזי אדמה. לתבואות הן מתאימות פחות. קרקעות החמרה נכבשו בחלקן על ידי הבינוי העירוני של תל-אביב ובנותיה.

 

על גבעות באזור החמרה ישנם שטחים קטנים של פרהרנדזיה. קרקעות אלה נוצרו על סלע הכורכר, שהוא בעצם חולות שהתקשו על ידי השקעת גיר, שנשטף מהשכבות העליונות כפי שנזכר לעיל. קרקע זו חולית, רדודה וחסרת ערך חקלאי. כיום כולה בנויה.
בין גבעות החמרה לבין רגלי ההרים משתרעת בקעה ברוחב משתנה עם קרקעות גרומוסול. מהבקעה יוצאות שתי שלוחות, האחת לכיוון מערב, לאורך הנחלים ירקון ואילון, והאחרת עולה לאורך האילון אל בין ההרים, היא "עמק האילון" הידוע. קרקעות הגרומוסול הן קרקעות חרסית (קרקעות כבדות) שצבען חום כהה. בקיץ הן נסדקות לעומק רב. הן נוצרו בחלקן מהשקעה אלובית (השקעה מתוך מים זורמים בעת שיטפון), ובחלקן מהשקעה של אבק מדברי. הן פוריות ומתאימות בעיקר לתבואות, קיטניות וגידולי שדה, כגון כותנה. כמה מהן טובות גם למטעים, ואחרות טובעניות ויש צורך לנקזן. מחמת כושר התפיחה הרב של הגרומוסולים קשה לבסס בהם מבנים הנדסיים.

 

אזור ההרים
במישור החוף, כאמור, נקבע סוג הקרקע על ידי רכסי החול והשקיעה של חומרים שונים עליהם. באזור ההרים, לעומת זאת, קובע טיב הסלע המצע את סוג הקרקע שיוצר עליו.

 

על גבי סלע גיר קשה ודולומיט נוצרת באזור זה טרה-רוסה. סלע זה סדוק ואף קרסטי (מכיל חללים שנוצרו מהמסת הסלע). הקרקע נוצרת, אם כן, בתנאי ניקוז טובים. הקרקע נוצרה כנראה בעיקר ממשקע של אבק מדברי, ורק בחלקה הקטן משאריות התפוררות הסלע. הקרקע חרסית וצבעה חום-אדום. היא נמצאת בדרך כלל על מדרונות תלולים, ואבנים רבות מזדקרות על פני הקרקע. היא בדרך כלל רדודה, אך יש בה גם לעיתים כיסי קרקע עמוקים יותר. אם הקרקע עמוקה דיה היא מתאימה בעיקר למטעים נשירים. בעבר, כאשר עיבדו את האדמה במחרשה רתומה לבהמות וקצרו במגל, גידלו בה תבואות.

 

על גבי סלע קירטון קשה ונארי ( סלע שנוצר על ידי רה-קריסטליזציה – גיבוש מחדש – של גיר, והוא יכול להוות שכבה בעובי של עד שני מטרים מעל הסלע המקורי), מוצאים קרקע רנדזינה כהה. צבע הקרקע חום כהה, הקרקע חרסית, ולפעמים סיין חרסתי. גם היא רדודה, אך עמוקה אחיד יותר מזה של הטרה-רוסה. בהיווצרות קרקע זו רב יותר חלקם של תוצרי הבלייה של הסלע. אפשרויות השימוש החקלאי בה דומות לאלה שבטרה-רוסה.

 

על גבי סלעי קירטון רך נוצרת רנדזינה בהירה. צבע הקרקע, חום בהיר עד אפור. עומקה רב מעומק קרקעות ההרים האחרות, והיא אבנונית פחות. הקרע מכילה הרבה עד הרבה מאוד גיר, מה שמפחית את פוריותה ומגביל את מבחר הגידולים שאפשר לגדל בה.
היות שהנחלים של הרי יהודה חתכו לתוך שכבות הסלע מתגלים בהם סלעים שונים, בהתאם לשיכוב הגיאולוגי. על כל סוג סלע נוצרו הקרקעות הייחודיות לו, כפי שהוסבר לעיל.
על גב ההר במישורים מופיעים שוב שטחים קטנים של גרומוסול, שנדון לעיל.
נותר עוד להזכיר את הקרקעות הקולוביות-אלוביות, בתוך הגיאיות הקטנים. שטחן קטן וחשיבותם לחקלאות רבה והן מנוצלות היטב, בעיקר בשטחי הכפרים הערביים. הן דומות לקרקעות של המדרונות החולשים עליהן, אך עמוקות הרבה יותר.